נפרדים מאתר החניה של ה-DOC אחרי בוקר נעים של התעוררות על שפת האגם. היעד – מוזיאון הקאורי במטקוהה.
מטקוהה הוא ישוב קטן וחמוד שממוקם באחד ממפרציו הרבים של נמל קפיארה. המוזיאון מדהים. מאוד נהננו.
קבלת הפנים היתה אף היא נעימה מאוד – נתנו לנו דף הסבר על עצי הקאורי בעברית. המוזיאון מספר את תולדות עצי הקאורי בניוזילנד. קיימת שם תצוגה המשחזרת את אורח חייהם של היערנים, יש דגם משוחזר של מנסרה, אוסף מדהים של חתכים מעצי קאורי שונים, אין אחד דומה לרעהו. קיים שם אוסף ענק ומרשים של שרף מעצי הקאורי – שזהו למעשה ענבר וכמובן, איך אפשר בלי חנות מזכרות שמוכרת מיליוני דברים מעובדים מעצי הקאורי.
זהו, נפרדים מחלקה הצפוני של ניוזילנד.
הימים חולפים ואנחנו מתחילים לרדת למרכז האי הצפוני, אבל נשאר עוד חוב אחד – הקורומנדל.
חצי האי קורמנדל (Coromandel Peninsula) נמצא מזרחית לאוקלנד, בתוך מימי האוקינוס השקט. המאורים קראו לאזור כולו האורקאי. האזור הררי וחופו המערבי של האי עמוס במפרצונים ואדמת ביצה ואילו בצידו המזרחי משתרעים חופים לבנים יפים. התכנון המקורי היה לחזור דרך אוקלנד, לרענן, ללילה אחד ומשם להמשיך. החלטנו לבסוף, שלא לעצור באוקלנד אלא להמשיך בנסיעה רצופה לתוך הקורומנדל, ללון את הלילה היכן שהוא ולמחרת להתחיל לטייל.
מאחר והיום ערב השנה החדשה (סילבסטר) לא מצאנו בקלות רבה מקום חניה למוּ באזור הקורומנדל. האתרים הטובים, תפוסים, ואלה שטובים פחות – גם בהם לא ניתן היה למצוא מקום בקלות. אבל, מצאנו משהו…
הנסיעה ממטקוהה לקורומנדל ארכה כ – 4 שעות. כביש SH1, SH2 – נסיעה חלקה, סבירה, מעט עומס בכניסה לאוקלנד, קצת לחוצה עם מוּ מאחר ויש המון נתיבים, המון יציאות אבל מסתדרת.
עולים על כביש SH25 ואיך אומרים הילדים – "פחד אלוהים באדיס אבבה"… כביש צר, מפותל מאוד, נושק לים ובכל סיבוב רון-עמי מודיע לי שאנחנו תיכף נופלים למים… פשוט להרוג אותו…
לא היה קל עם מוּ אבל איכשהו מגיעים.
שעת ערב מאוחרת (20:00), עדיין יש אור וכשהגענו לחניון הקרוואנים – נראה היה כאילו התבלבלנו במקום. קטנציק, צפוף. רון-עמי אומר שאני האטרקציה של המחנה – כולם לוטשים בי עיניים ומסתכלים בפליאה – אני נוהגת את מוּ התותח. מה לא ראיתם אף פעם נהגת? האמת – לא ראינו עד היום אף אישה נוהגת בקרוואן, רק גברים…. רון-עמי מבסוט מהרעיון.
מתמרנת ומחנה. אני עייפה, רוצה מקלחת ולישון. מוכנה לוותר על ארוחת הערב. במקלחת אין מים חמים אבל תוך כמה דקות העניין טופל (מחליפים בלוני גז). פתאום מופיעה בעלת המקום ומביאה לנו פיצה…. יש!!! אפילו לא צריך להכין ארוחת ערב!
הגברת שלחה אותנו לאפות אותה בתנור לפיצות שהיה להם במטבחון אבל העדפנו לאפות בתנור שלנו…. ורון-עמי אמר שהצליח לו.
רון-עמי מבואס….
אין רשת אלחוטית.
אני מאושרת… יושבים ושומעים מוסיקה. ג'ון באז, שלמה ארצי…..אחרית הימים. רון-עמי טורף את הפיצה.
פורשת לישון.
יום ד' 1.1.2014.
למחרת לא מסוגלים לקום.
אני מתעקשת להישאר במיטה. כמעט 14 שעות של שינה רצופה מלבד הפרעה אחת – גלאי העשן באוטו מחליט לצפצף (זו כבר פעם שניה שזה קורה…. בראשונה לא זיהיתי כלל מה זה). מנתקים וחוזרים לישון.
פקחנו עין ב-10:30.
מחליטים לא לעשות כלום. לנוח….ארוחת בוקר מפנקת, מבשלים צהריים ומחליטים לצאת לעיר הקרובה (2.5 ק"מ) ברגל כי כמה שעות אפשר להיות מנותקים מהעולם??? הגזמנו, אה?…. רון-עמי קרוב להשתגע. האצבעות שלו לא לחצו כבר שעות רבות על כפתור שלח/קבל….
מתלבשים, יוצאים ממוּ ופוגשים את השכנים שלנו (שהגיעו בשני וואנים הרבה אחרינו אתמול בלילה) – עומדים לצאת. החלטנו לבקש טרמפ העירה. הגברת נתנה בנו מבט קטלני ושאלה את רון-עמי מהיכן אנחנו…. רון-עמי פקפק ואני אמרתי מיד – מישראל. הגברת התמהמה עם התשובה ואמרה שנשאל את החברים שלהם בוואן השני. אמרתי לרון-עמי שאני מותרת על הרעיון, אנחנו לא מוצאים חן בעיניהם ושנלך ברגל.
לבסוף הם כנראה שוחחו בניהם והחליטו כן לקחת אותנו טרמפ. סירבתי.
בזמן ההתמהמהות הזו נפתחו ארובות השמיים. גשם זלעפות התחיל לרדת. טסנו בחזרה למוּ והחלטנו לשחק רמיקוב מספרים…. אני שואלת אתכם – יום ד' בשבוע, 12:30 בצהריים ואנחנו משחקים רמיקוב??? הזוי…
את יתרת היום מעבירים בהמשך תכנון הטיול, טיול רגלי קצר במקום כשהגשם פסק וסתם מנוחה.
יום ה', 2.1.14
קמים מוקדם. בשעה 08:30 אנחנו כבר עוזבים את הפארק. יום נפלא. שמש מחייכת, חמים ונעים כבר בשעת בוקר מוקדמת שכזו.
2 יעדים היום – חוות הפרפרים בתמז (Thames) וביקור במכרה הזהב.
העיירה תמז נמצאת בכנסיה לאזור הקורמנדל.
העיירה הוקמה במאה ה-19, בימי הבהלה לזהב והיום משמשת כעיירה תיירותית לחלוטין. חוות הפרפרים ממוקמת בחניון הקרוואנים Dickson שבתמז. את החווה הקימו זוג – הוא גנן בהכשרתו והיא אחות. השניים הקימו במשך חצי שנה את המבנה המקורה, טיפחו את הגינה הטרופית ואז הביאו זחלי פרפרים מכל מיני מקומות בעולם, הזחלים היו בקרנטינה (תחנת הסגר על מנת לוודא שהם אינם נושאים מחלות כלשהן) במשך שנה שלמה ולבסוף פתחו את האתר למבקרים. פינת קסם המקום. הפרפרים מדהימים. אחרי ½ שעה של סיור בחווה רון-עמי היה רטוב כאילו יצא מבריכת שחיה. הלחות שם איומה אבל החוויה מעניינת.
משם הלכנו לביקור במכרה הזהב ו….סגור.
לא ידענו שגם היום זה יום חג וכולם בחופש.
המקום עצמו הוא מכרה זהב אמיתי שבו מספרים את קורותיהם של כורי הזהב ואפילו מאפשרים לך לחפש זהב בעצמך. תמצא – זה שלך…. אין דבר, בטוח שלא היינו מתעשרים מהחיפוש.
וזה מוקדש לאבא שלי שאוהב פרחים – אוהבת אותך אבא….
ממשיכים צפונה לעבר העיר קורמנדל.
הדרך (SH25) יפיפייה ומפחידה בו זמנית. צרה מאוד. היו רגעים שחשבתי שתיכף הרכב שעובר לידי "מגרד" את מוּ. הסיבובים חדים, לעיתים אתה לא רואה את הרכב שמופיע בנתיב מולך. נוסעת לאט – ואף נהג לא מצפצף לי. כולם סבלנים למופת. אחת לכמה ק"מ יש מעין "מפרץ" שמאפשר לי לרדת לשוליים ולאפשר למכוניות מאחורי לחלוף ולשחרר את הפקק. הם אפילו מודים לי בצפצוף קל והרמת יד לתודה… לא יאומן!
בשלב מסוים אני מזהה מפרץ שמאפשר לרדת לחוף ואני נכנסת לתוכו. אנחנו יורדים לשפת הים. השמש מחממת ואנחנו סתם צועדים על החוף. רון-עמי אוסף גזרי עצים שנפלטו מהים. החליט לעשות פסל סביבתי מתי שהוא (כל העצים עכשיו בבאגז' של האוטו… אם יגיע החורף פתאומית – יש לנו מספיק עצים לבערה). פתאום אנחנו שומעים בום…טרח…בום…טרח X7…. תאונת דרכים. 7 מכוניות בתאונת שרשרת בכביש הצר הזה…. בנס זה נגמר ללא נפגעים בנפש, רק ברכוש. תוך 3 דקות מופיע השוטר המקומי. העמיד את כולם במעגל והתחיל לתחקר – מי פגע במי, פרטים, הזמנת 2 גררים לחילוץ הרכבים והמדהים בסיפור – איש לא צעק! כולם דיברו בנימוס, עמדו בסבלנות במעגל עם השוטר, החליפו פרטים עם חיוך, שאלו האחד את השני אם צריכים משהו….. פשוט לראות, לשמוע ולא להאמין. אפשר קצת כזו אדיבות ונימוס (גם אם היא צבועה) בישראל???
המשכנו צפונה עד לעיר קורומנדל. עיירה קטנה מלאה בנופשים. מתקיים בה היום שוק ברחבת בה"ס המקומי (שוק רמלה לוד של יום רביעי באשדוד סיטי), נקי, מרווח, מסודר, יפה. זה שוק זה? איפה הלכלוך? הרעש? הבלגן?
אמרתי לרון-עמי שקראתי בכמה וכמה מקומות שחייבים לאכול את הצדפות המעושנות של הקורמנדל. רצה הגורל וביציאה ממש ממתחם השוק אנחנו נופלים על חנות העישון. יצאנו ממנה בשלל רב – צדפות שרימפס ואיזשהו דג מעושנים. הריח נפלא והטעם….אין מילים.
נסיעה של עוד 5 ק"מ צפונה – ואנחנו בחניון שלי ביץ של טופ 10.
Shelly Beach Top 10 Holiday Park. 243 colville Rd: N of coromandel township.Ph/Fax 0800 424 655. http://www.shellybeachcoromandel.co.nz
חניוני טופ 10 הם רשת חניוני קרוואנים שאת המנוי אליה עשינו עוד בטרם יצאנו מהארץ. כרטיס החבר מזכה בהנחה של 10% וזהו למעשה החניון הראשון ברשת שאנחנו נכנסים אליו. נקי, מסודר למופת, שקט…. שוב, אני אחזור על עצמי כנראה אינספור פעמים…. אי אפשר קצת מהתרבות הזו בארץ?
ארוחת ערב – "המעושנים" שלנו….. אין מילה אחת להוסיף בנושא. (ברנס – אני מבקשת כשאת קוראת את השורות הללו תאמני את ניסים לעשן כך שכשנחזור הוא כבר יהיה אלוף בעניין).
יום ו', 3.1.14
בתוכנית כמה דברים:
נסיעה צפונה מקורומנדל לאזור Port Jackson, אזור של חוף ים ומפרצים שאומרים עליו שהוא מאוד מיוחד, נסיעה בכביש 309 ל-Water Works אתר מוזר של שעשועים המונעים בכוח המים ונסיעה ברכבת במסילת דרייבינג קריק ועבודות האומנות של בארי בריקל.
אבל כמו שאומרים – תוכניות לחוד ומעשים לחוד…. הנסיעה צפונה בוטלה מאחר ואין כניסה לרכבים מסוגו של מוּ רק לרכבים פרטיים.
הנסיעה לווטרוורקרס (Water Works) בוטלה אף היא מאחר וכביש 309 הוא דרך עפר שאינה ממולצת לרכבים מסוגו של מוּ. אז נותרה לנו רק האופציה השלישית והיה בה מעניין.
בארי בריקל היה מרצה צעיר באוניברסיטת אוקלנד שמאס בהוראה ובשנת 1961 עבר לאזור הקורומנדל ורכש "חלקת אדמה" (כתבתי במרכאות כי זה בעצם הר ענק) באזור. הבחור היה אמן בנשמתו ואקולוג ברוחו והחליט להקים מיזם של חידוש היערות באזור בעצי קאורי (נשתלו שם בשנים האחרונות 9,000 עצי קאורי) יחד עם הקמת "כפר אמנים" קטן ושילוב עבודות יצירה בטבע.
בארי בריקל נחשב כיום לאמן רב תחומי, אחד מהאמנים המפורסמים של ניוזינלד, אבל דרכו לא היתה קלה לאורך הדרך. הוא הקים מסילת רכבת יחודית מאוד שנוסעת בשיפועים תלולים, חוצה ארבעה גשרים, עוברת ב-2 מנהרות – והכל בנסיעה מאוד איטית, שלוקחת כשעה, במעין רכבת של ילדים קטנה. יחודה של הרכבת שהיא עוברת בלב ליבו של היער ועבודות אומנות מפוזרות בצידי דרכה של הרכבת.
במתחם עצמו עובדים נפח, מישהו שעוסק בקדרות ובניפוח זכוכית.
בארי הקים שם גלריה אשר בה הוא מציג את עבודותיו ועבודות אמנים מהאזור.
רון-עמי היה מסוגל לבלות שם שעות, הרבה זכרונות על אמא שלו עלו שם בביקור… היה מאוד מרגש.
יצאנו מהמתחם ורון-עמי קיבל שיחת טלפון מהארץ. ענייני עבודה דחופים אילצו אותו לעזוב הכל ולהתחבר לעולם היומיום… עבודה, פרנסה.
מו חנתה בצל, במקום מעולה ובקרבת מקום היה שולחן, כזה כמו של קק"ל. רון-עמי מיד סידר לו עמדת עבודה, עם כיבוד… וניגש לעבוד.
תגובה אחת
יעלי, יפה לכם אורח החיים של הפנסיונרים 🙂
אני חושב שאת משלימה שנים של שינה בטיול הזה.
מתגעגע!!