יום שני 10.2.14
והדרך לדונידין…
בכניסה לעיר אנחנו מבינים שהיא בנויה על גבעות גדולות. זה אומר עליות וירידות שקצת לא נעימות לנהיגה עבורי עם מו. תופסים בבוקר את האוטובוס שעובר ליד אתר הקראונים ונוסעים העירה. בכלל – הנסיעה באוטובוס היא סוג של הכרות אם מקומות שלא תגיע אליהם ולא תראה אלמלא נסעת באוטובוס.
יורדים במרכז העיר. ניגשים למשרדי ה-DOC. נרשמנו לטרק במילפורד ב-2.3.14. לא ברור לנו עדיין אם רון-עמי יהיה מסוגל לצעוד את המסלול (4 ימים עם הבית על הגב). נגשנו לברר את מדיניות הביטול, החזרת כספים וחלופה אם ימצא מישהו שירצה את הכרטיס של רון-עמי. הם מאוד אדיבים, המדיניות ברורה ורגע לפני שאנחנו עוזבים קולטת עייני על הדלפק דף, מודפס באנגלית ולצדו, בכתב יד – תרגום לעברית באותיות דפוס של הנאמר בדף. הדף היה הוראות הצטיידות לטרק במילפורד בצדו האחד ובצדו השני – הוראות התנהגות.
ספרתי עד 10 אבל בשלוש כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי בנימוס רב את הפקידה מדוע מונח כאן הדף הזה. היא ציחקקה ואמרה שהיא קיבלה את הדף הזה עם הנחיה ממשרד ה-DOC ב-Te Anau להניח את הדפים היכן שהם מונחים ולחלק אותו לישראלים שנרשמים לטרק. שאלתי ומדוע דווקא ישראלים? והתשובה לא איחרה לבוא – הם עושים כל כך הרבה בעיות שאנחנו מנסים להקטין אותן ולמנוע אותן עד כמה שניתן.
אני חייבת להודות שבאותו רגע – ממש התביישתי. התביישתי שאני ישראלית. אותה פקידה לא ידעה שאנחנו ישראלים וכשאמרתי לה שאנחנו ישראלים – נראה לי שהיא הייתה כל כך נבוכה בדיוק באותה מידה שאני התביישתי. אני מצטערת שעזבתי מבלי לקחת עותק של הדף אבל עוד אגיע למשרדים ב- Te Anau ואדאג לקחת. זה הגיע לתרגום של – “אם אינך יכול להתאפק מלעשות צרכיך בשטח אז אנא דאג לא להשאיר ניירות אלא חפור בור, הטל צרכיך וכסה אותו בחול שבשטח”.
פגשנו בדרכנו מעט חברה צעירים, ישראלים, שמטיילים כאן. אני פוגשת אותם לרוב במטבח המשותף ומקשיבה לשיחות בניהם, מסתכלת על אופי התנהלותם ורק אחר כך אני מתערבת באיזשהו אופן ומציגה את עצמי. יצא לי לשוחח איתם על התנהגותם של הישראלים כאן לאור הכתבות שהיו בעיתונות בארץ, לפני שיצאנו, על המגבלות שמתכוונת ממשלת ניוזילנד להטיל על הישראלים שמגיעים לכאן. פגשנו גם כאלה שעוסקים במכירת תמונות מדלת לדלת וכאלה שמוכרים מוצרי ים המלח. אני חייבת לציין שאת המעט שפגשתי לא נראה לי שהייתי מסווגת בקטגוריה של “עושי הבעיות”…. אבל לכו תדעו.עוד אחזור לעניין אחרי הביקור ב- Te Anau.
ניגשנו למרכז המידע להרשם לסיור של אחה”צ לראות את עולם החי שב – Otago Peninsula. נרשמנו גם לסיור של שעתיים במיניבוס להכרת העיר. היה נחמד מאוד… ואין טוב יותר ממראה תמונות:
ותמונות מהסיור במינבוס:
כשלקחנו את הסיור לקשישים ברחבי העיר התברר כי כל הנוסעים הנוספים במיניבוס הם תיירים אוסטרלים שהגיעו בבוקר בקרוז של 14 יום לניוזילנד והצטרפו כמונו לסיור. בסיום הסיור הנהג רצה להיות חביב ולהשאיר טעם טוב לאוסטרלים ואמר להם שיש לו רשות להכניס אותם לתוך הנמל בתנאי שיציגו דרכון ותעודת נוסע בקרוז. שמענו, הקשבנו ולא אמרנו מילה – כי מה בעצם היה לנו להגיד?
מגיעים לשער הנמל, עולה גברת עגלגלה עם מעיל זוהר ועליו מדבקה – אבטחה. אנחנו רגילים לכאלה… נכון? היא עוברת איש איש ובודקת דרכון ותעודת נוסע וכשמגיע אלינו – אנחנו מציגים לה רק דרכון. אנחנו הרי לא מנוסעי הקרוז אבל מצד שני אנחנו מנוסעי המיניבוס… העניין לא מצא חן בעינה. היא חייכה בנימוס ואמרה שהיא כבר חוזרת אלינו. סיימה לבדוק את כל הנוסעים, ירדה מהמיניבוס וניגשה כנראה למי שמעליה שעליה. במקומה עלה בארשת חשיבות רבה, איש “המבצעים החשאיים של הקומנדו הימי הניוזילנד” ושאל מי הם ה”בעייתיים”. הרמתי יד והסברתי לו שאנחנו חלק מהטיול וזה שהנהג בחר להיות נחמד זה בסדר גמור… אבל מה הוא רוצה שנעשה? הנהג ניבהל, ירד מהמיניבוס בבהלה לשאול מה הבעיה… חזר אלינו מלא התנצלויות. הוא לא ידע, חשב שגם אנחנו חלק מהקרוז. “איש המבצעים החשאיים” ביקש מאתנו לרדת, הוא ילווה אותנו החוצה ושנמתין לנהג המיניבוס בחוץ. ירדנו (היתה לנו ברירה), האיש ליווה אותנו באדיקות רבה, לא מש מאיתנו ס”מ ורון-עמי ואני נתקפנו בהתקפת צחוק שממש הביכה את “איש המבצעים החשאיים”. הרגשתי שהוא היה מוכן לתת לנו בעיטה… אבל לא יכולנו להתאפק. הרגשנו צורך להתנצל ולהסביר לו שאנחנו מישראל ושאם זה היה קורה בארץ אז היו עוצרים אותנו כמסתננים, כמחבלים בפוטנציה, ישר לכלא… ומי יודע מה עוד. הוא מיד הבין עניין, אמר ששמע על ישראל והבעיות שלה…ושבפעם הבאה לא נעשה דבר כזה. מה זה כזה? נחשבנו כמסתננים?…. העיקר שצחקנו שעה שלמה….
יום שלישי 11.2.14
את הבוקר מעבירים בסקס – סידורים, קניות, ספונגה. נגמר האוכל, צריך לעשות כביסה….בשעה 15:00 מגיע מיניבוס ואוסף אותנו לסיור באוטאגו פנינסולה – Otago Peninsula. אוטגו פנינסולה היא לשון יבשה, או חצי אי אם תרצו שנחשב לאחד המעניינים לצפייה בבעלי חיים – אלבטרוסים, פינגווינים, כלבי ים ואריות ים. לחלק מהמקומות לא ניתן להגיע לצפייה באופן עצמאי (בהיותם ממוקמים בשטחים פרטיים) וההצטרפות לסיור הייתה החלטה נבונה מבחינתנו.
בראשית המסלול –
קיבלנו דף עם רשימת הציפורים המצויות באזור ונסענו דרך מקומות שונים ובהנחיית המדריכים עשינו קצת צפרות.
המשכנו לקצה המזרחי ביותר של חצי האי למקום שבו נמצאת המושבה היבשתית היחידה בעולם של האלבטרוס המלכותי. המדריך שלנו היה מעולה. דיבר אנגלית שיכולתי להבין.
האלבטרוס היא ציפור מדהימה, מונוגמית, חיה בממוצע 50 שנה, עם מוטת כנפיים של 3 מטר. חודשים דצמבר-פברואר הם החודשים בהם העופות מקננים. כשהורה אחד דוגר, השני מספק אוכל במשך היום וניתן לראות אותם בשעות אחר הצהריים, כשהרוחות מתחילות לנשב, עפים מעל מתחם הקינון.
ציפור שיכולה חודשים רבים שלא לרדת ליבשה. איננה זקוקה לכך מלבד בעונת הקינון. היא מקננת בניוזילנד בלבד ומעבירה את חיה בין ניוזילנד ודרום אמריקה לשם היא נודדת.
יש לשחפים התנהגות מוזרה שבטוח שמי שחקר אותה ידע להסביר. הן אומרות שלום באופן מוזר, צורחות אחת על השניה, משתחוות ורוקדות וכששתים “רבות” תמיד מופיעה השלישית…
שימו לב לתמונה המדהימה הזו של תנועת האצות במים.
אצות שור – Bull Klep, כך הן נקראות.
המשכנו בנסיעה לראות את כלבי הים. לא הצלחנו להבין את ההבדל שבין כלבי ים ואריות ים – מלבד גודלם, כשהם צעירים קשה מאוד להבדיל בניהם. לא התקרבנו…
משם המשכנו לשמורת הפינגווין צהוב העין. ההויהו שמו והוא אחד הפינגווינים הנדירים ביותר בעולם. ניתן לצפות בו כשהוא עולה ליבשה בשעות אחר הצהריים. בשמורה אליה נכנסנו מנסים לשקם את שטחי הרבייה של הפינגווין, ניתן לצפות בהם מנקודות תצפית מוסוות שהוקמו על מנת להסתיר את האנשים שמהווים איום על הפינגווינים הקטנים. הוכנו שבילים עוקפים לכל שביל שבדרכם של הפינגווינים כך שאם נתקלים בהם – ניתן לעקוף אותם. קיבלנו הסבר מעניין מאוד על אורחות חייהם.
חוזרים בשעה 22:00 מהסיור ו- ארובות השמיים נפתחות….מזמן לא ירד כאן גשם (בסיור אתמול בעיר אמר לנו הנהג ששנים שלא היה להם קיץ כל כך חורפי…. למה דווקא כשאני באה? למה?????)
יום רביעי 12.2.14
גשם, גשם ועוד פעם גשם….
התכנון המקורי היה להישאר כאן עוד יום. לקחת סיור רכבת במסילת הערוץ טאיירי – מסלול נוף שבו הרכבת עוברת מנהרות צרות, ערוצים עמוקים, פיתולים, קניונים סלעיים, גשרים שגובהם 50 מטר והכל בקרונות משנות ה-20…. תיירותי, אבל רציתי להנות מהנוף.
הגשם הכריע לטובת יום בטלה שבו אני כותבת לכם.
מחר ממשיכים לנוע דרומה, לקטלינס…. גשם צפוי בכל האזור בשבוע הקרוב…. אני כבר מצוברחת….
2 תגובות
שלום יעל,
בהתחלה חשבתי לשלוח הודעה למספר של רון עמי לאחל לכם המשך טיול מהנה אך במחשבה
השניה החלטתי שאני רוצה להגיד לך כמה דברים באופן אישי וזה הזמן.
תודה לך ענקית ששיתפת אותי בפוסטים שלך…הם היו מלמדים מעניינים משעשעים
לפעמים מלאים בכנות ופשטות. אני ואלון נעזרנו בהם הרבה (לא רק בפוסטים ששיתפת
בבלוג הזה אלא גם בסיכומים בחילקת לנו באדיבות עוד בארץ). דרך השיתופים שלך
למדתי על המקומות שהייתי בהם (או לא הייתי) הרבה יותר, עם רקע היסטורי ועובדות
שלא עלו על דעתי.
הייתי בשוק שקראתי שעשית את טנגרירו קרוסינג. אנחנו עשינו אותו גם…חלקית
הגענו לפגסה…מרב הרוח זחלתי שם והמזל שלי שאלון היה איתי. את העזת לעשות את
זה לבדך, גיבורה!!!
מאוד התרגשתי לקרוא על היחסים שלכם עם רון עמי…בהרבה מקרים השוואתי עם
היחסים שלי עם אלון. אנחנו זוג מאוד צעיר אז החילוקי דעות והדם המורוקאי שלי
היה צף יותר משלך 🙂 הסיפור עם הכוס שנשברה הרג אותי…לא צחקתי ככה הרבה זמן.
כתבתי את המכתב הזה מכל הלב ובנוסף מאוד חשוב שתדעי שנתת לי השראה לפתוח בלוג
דומה לשלך עם החברים שלי בפייסבוק. וזה היה רעיון מצוין…בזכותך.
תודה תודה תודה אלף תודות.
שיהיה לכם המשך חופשה נעימה!!!
לנה ואלון
הי לנה,
השארת אותי ללא מילים… תודה על המחמאות.
הכל נעשה באהבה.
שמחתי לשתף אותכם, שמחתי לשמוע תגובות, גם אם הן לא תמיד היו כאן, ואני מאחלת לך ולאלון עוד הרבה שנים של זוגיות טובה וכיף.
זוגיות זה לא דבר ברור מאליו, זה לא תמיד פשוט, צריך לעבוד על זה ואני מאחלת לכם הצלחה.
אני מניחה שבנתיים חזרתם ארצה – אז שתהיה התאקלמות קלה ונשתמע כשנחזור.
חיבוק ענק, ושוב תודה, היה מאוד נעים לקרוא את מה שכתבת.
ד”ש לאלון.
יעל