"זכרון בסלון" אצל אמא שלי 😢 יום השואה 2020

"זכרון בסלון" אצל אמא שלי 😢 יום השואה 2020

"זכרון בסלון" אצל אמא שלי 😢 יום השואה 2020

"זכרון בסלון" אצל אמא שלי 😢 יום השואה 2020

ביום הזכרון לשואה ולגבורה לפני שנה, סיפרתי לכם על אבא שלי.
באותה הזדמנות הבטחתי גם לספר על אמא שלי.
להבדיל מאבא, שידע בשנים האחרונות לספר, להוסיף ולהשלים פרטים – לא היתה לנו הזכות לעשות זאת עם אמא 😢…
אמא נפטרה לפני 25 שנה, בשנים ובגיל שעוד לא העזנו לשאול.

הדבר היחידי שנותר מסיפורה של אמא הוא יומן

סבתא ברוניה מימין, סבא לאון ואמא שלי כשעלו לישראל.

כשהייתי בכיתה י', סבתא שלי, סבתא ברוניה, אמא של אמא, החליטה לקחת אותי איתה למרחצאות אבנו-Abano שבאיטליה.

מרחצאות אבנו (Abano Terme) באיטליה היא עיר נופש וספא. בשנות ה-70 היה זה מקום מפגש לניצולי שואה רבים שקיבלו רנטה מהגרמנים וניצלו אותה לטיפולי גוף. רנטה למי שאיננו יודע היא קצבה חודשית ששלומה לניצולי שואה ע"י רשויות הפיצויים בגרמניה בגין נזקים בריאותיים שגרמה המלחמה.

זו היתה הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל.
זו היתה נסיעה לא פשוטה כלל.
זו היתה נסיעה שחשפה אותי באופן פתאומי וחד לעולמם של קובץ אנשים כואב, דואב, סובל ומיוסר…. חוויה שעד היום צרובה בזכרוני כי שם גיליתי שיש לי גם סבתא אחרת ממה שהיתה בבית.
מודה ומתוודה שאז, בגיל 15 לא הבנתי ולא חשבתי את מה שאני יודעת ומבינה היום.
על כך אני מאוד מצטערת 😞 😞 😞.

למפגש הגיעו גם דוֹד דולק ודוֹדָה דינה שחיו בגרמניה (ומופיעים בתמונות למעלה עם סבתא שלי).
דינה ודולק עצמם היו ניצלו שואה ואולי הסיפור הבא יהיה לזכרם.

דוֹד דולק היה – דוֹלֶק רֵאֶהוּט שהיה בנה של נטע (נטי) שנרצחה בשואה, אחותה של סבתא שלי.

נטע ראהוט לבית קוך. אחותה של סבתא שלי.
זו התמונה היחידה שנותרה ממנה (ועל כיצד – בהמשך)
אמא שלי ודולק, שהיו למעשה בני דודים בתמונה משנות ה-70.

באחד הימים יצאנו לטייל בעיר ונכנסו לחנות כלשהי על מנת לקנות עיתון לסבתא. בסמוך לעמדת העיתונים היה מדף מחברות. מחברות יוצאות דופן מבחינתי מאחר והייתי מורגלת ומודעת רק למחברות דפרון החומות שהיו לנו בילדות.
עמדתי וליטפתי את המחברות…
הן היו עבות ועם כריכת פלסטיק עבה ומחוספסת.
כשיצאנו מהחנות הגיש לי דוד דולק שקית.
פתחתי את השקית בפליאה ובפנים נחו להן 2 מחברות כאלה – אחת אדומה ואחת ירוקה.
הייתי הכי מאושרת בעולם 🤦‍♀️ … זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול.

בשנת הלימודים הבאה כבר למדנו על פי מגמות.
למגמת הביולוגיה – הקדשתי את המחברת האדומה.
למגמת הכימיה – הקדשתי את המחברת הירוקה.
אלה היו המחברות הכי מושקעות שהיו לי אי פעם. שמרתי עליהם כבבת עיני.
סיימתי את הבגרות, הלכתי לצבא, יצאתי ללימודים ושנים אח"כ הן היו מונחות על המדף בחדר שלי לצד ערימת הספרים.

ב-1995 אמא נפטרה 💔
מספר חודשים אח"כ החלטנו לפנות את הדברים שלה מהארונות.
אני הייתי אחראית על העניין.
זה היה נורא 😢.
חלק מסרתי וחלק נאלצתי לזרוק.
הזריקה, הנחת הבגדים שלה בפח האשפה היתה עבורי אחד הדברים הקשים… הרגשתי שאני פשוט זורקת אותה לפח האשפה 😢 😢 😢

באחד הימים, כשעמדתי על הסולם ומיינתי את הדברים בארון הרגשתי שהיד נוגעת במשהו קשיח, עבה, מחוספס. במהירות הורדתי את ערמת הבגדים שהיתה מעל ונדהמתי 😱… מחברת הכימיה שלי, המחברת הירוקה.
הדפים עם חומר הלימוד נגזרו ובצידה השני של המחברת – דפים עמוסים בכתב ידה של אמא שלי.

וכך כותבת אמא:

(היומן מובא כלשונו. התמונות שובצו על ידי בפוסט במהלך הכתיבה. הערות שלי נכתבו תחת הכותרת הערה).

לילדי,

היום, יום אחד לפני יום הזכרון לחללי צה"ל החלטתי שעלי לכתוב עבורכם את תולדות חיי כדי שתדעו גם על ילדותי.
לצערי, אינני יכולה לספר לכם מה עבר עלי כי בהזכרי את העבר גרוני נשנק. היום יום עצוב (הצפירה החלה) ואבא רחוק (ארה"ב) ואולי בגלל זה התחלתי לכתוב.

נולדתי ב-1933 בפולין, בעיירה קטנה של כ-80 אלף תושבים לרגלי הרי הקרפטים בשם בוריסלב. עיירה מוקפת יערות ובה הרבה מגדלי קידוח נפט (ויש חשיבות רבה לכך בהמשך הסיפור) ומכרות שעווה. היה כל כך הרבה נפט שהוא זרם יחד עם המים אשר בנהר.

"החרגולים" – כך אמא שלי היתה מכנה את מגדלי קידוח הנפט, בגלל המראה שהזכיר לה את החרגול.
התמונה צולמה באחד מהטיולים שלי ושל רון-עמי בפולין.

סבי מצד אימי היה סוחר נעליים גדול והמשבר של שנות ה-30 הותיר אותו חסר כל. שמו היה פייבל קוך ואשתו רבקה, היתה האישה היפה ביותר באזור. להם כמובן היו הרבה אחים ואחיות אך אינני יודעת עליהם כמעט כלום.
לזוג הזה היו ילדים:
נטע (אמא של דולק ראהוט), שרה, גניה (אמא של דולק הוכמן שחי באמריקה), דניאל, בנימין, שמעון ואימי, ברוניה – הצעירה מכולם.

מצד אבי ליאון: אבא בשם יוסף רוס ואמו בשם רבקה פיירינג. היהודים באותה תקופה לא חשבו שיש צורך בנישואים אזרחיים, הסתפקו בחתונה דתית ולכן הילדים נקראו ע"י השלטונות בשם האם – דהיינו פיירינג ולא רוס.

הערה:

כשהגענו לפולין רון-עמי פתח במבצע חיפוש תעודת הלידה של אמא שלי.
לא ידענו האם נותר משהו מאחר וארכיונים שלמים נשרפו במלחמה.
אחרי חיפושים רבים נמצא ספר הלידות של מחוז דרוהוביץ' שבו מופיע רישום לידתה של אמא שלי. נאלצתי להוכיח שאני ביתה.
רק כך נמסרים כאן העתקי מסמכים.

הופתענו מאוד לראות שאמא שלי נולדה ונרשמה תחת השם מרתה קוך.
להזכירכם: סבי היה לאון (לייב) פיירנינג (לבית רוס), סבתי היתה ברוניה פיירינג (לבית קוך) ושם נעורי אימי בכל מסמך היה – מרתה פיירינג.

צילום העתק תעודת הלידה של אמא שלי.

בתעודת הלידה נכתב:
תעודת לידה של מרתה קוך שנולדה ב-17.11.1933 בדרוהוביץ'. היא ביתה של ברוניה קוך הנשואה ללייב פיירינג מבוריסלב. הלידה מתועדת בספר הלידות היהודי בדרוהוביץ שהיום היא אוקראינה.

ב-1811, בימי מלכותה של הקיסרות האוסטרית, נחקק קובץ חוקים שנועד להקנות שינויים במעמדם של המיעוטים – ובניהם היהודים, ולתת להם זכויות שוות במדינה. קובץ החוקים הפריד בין דת ומדינה וכל מי שנישא במסגרת הקהילה – נוצרים בכנסיה או יהודים בבית הכנסת – חוייב גם להרשם רישום אזרחי במוסדות המדינה.
יהודים רבים לא נרשמו במרשם האזרחי אלא רק בספרי הקהילה – כמו במקרה של אמא שלי, ולפיכך, היא קיבלה את שם משפחתה של אמה ולא של אביה.

**************

סבא שלי היה פועל פשוט במכרה של שעווה  אשר בקושי פרנס את משפחתו מעבודתו של 14 שעות ביממה. היו להם 7 ילדים ולי זכורים השמות של ישעיהו, אוסקר, מלכה וכמובן פייבל, אבא שלי (הערה: מכרה שעווה הכוונה היתה כנראה למכרות שעווה מינרלית).

בשנה בה נולדתי היה משבר כלכלי חמור בפולין. אבא שלי היה מובטל והתפרנס כסוכן נוסע המוכר קפה ותה. גרנו באותה עת בבית של סבי פייבל. בית יפה אשר נותר לו עוד מימי הזוהר.
המצב הכלכלי החמיר ואז אבי החליט לנסות את מזלו בעיר אחרת ע"י ייצור גלידה. עזבנו את העיר ועברנו לערים אחרות עד שהשתקענו בעיר בשם קרקוב. עיר גדולה ויפה אשר היתה פעם בירתם של מלכי פולין.
לקראת שנת 1939 היתה לנו בעיר חנות גדולה לייצור גלידה ודירה יפה. מצבנו היה טוב מאוד. אותי גידלו מטפלות כי הורי עבדו כל היום. הייתי חולת געגועים ולא פעם נאלצו המטפלות ללכת איתי לחנות ושם בערב, בפינה קטנה על מדף מתחת לשולחן ישנתי עד שהורי סיימו את העבודה.

הערה:

בשנת 1993, אחי חזי נסע במסגרת בה"ס למסע לפולין. אמא היתה אז בין החיים וציידה אותו בכתובת הבית שהיה שלה. חזי נכנס לבניין, עלה לקומה השניה, דפק על הדלת – אבל איש לא ענה.
משמאל – הבית לפני ששופץ.
בפוסט שכתבתי על סופ"ש קסום שהיה לנו בקרקוב הלכנו לחפש את הבית. הבניין שופץ, דלתות הוצבו בכניסה וכל שיכולתי לעשות – היה לצלם את הבניין ולשקוע במחשבות וזכרונות על אמא 💔

**********

ב-1.9.1939 פרצה מלחמת העולם השניה.
באותו זמן הייתי אצל דודתי בעיר בוריסלב. הורי נחרדו מהרעיון שלא אהיה איתם והחליטו לעזוב הכל ולהגיע אלי. לקחו מזוודה ויצאו לדרך תוך המהומה אשר היתה אז בדרכים.
הם התחילו את דרכם ברכבת, החליפו בעגלת איכרים וכשעמדו לחצות גשר על הנהר הגדול מטוסים גרמנים הפציצו והרסו את הגשר. באמצעות סירה הם חצו את הנהר בהשאירם את המזוודה בשדה וכך ברגל, תוך תקיפת מטוסים גרמניים צעדו מאות ק"מ כדי להגיע אלי.
אינני זוכרת באיזה תאריך הם הגיעו אלי אך אני זוכרת את הנעליים הקרועות והבגדים המלוכלכים שבהם באו.

פולין חולקה ע"י הגרמנים והרוסים. החלק בו היינו אנחנו – נכבש ע"י הרוסים. לנו לא היה דבר כי כל רוכשנו נשאר בחלק הגרמני (הערה: הכוונה לקרקוב).
בשלב מסויים הרוסים אפשרו לפליטים מהחלק הגרמני לשוב לבתיהם ואמרו כי אין להם ממה לחשוש. שהם יכולים לחזור לבתיהם. הוחלט כי אמא שלי תחזור לקרקוב, תמכור את הרכוש ותשוב עם הכסף לבורילסב.
לצורך זה היה עליה לחצות שוב את הנהר.
היא הגיע לנהר שסאן, נבהלה וחזרה על עקבותיה.
היה זה מזלה.
כל מי שניסה לחזור לחלק הגרמני – נעצר ע"י המשטרה הרוסית, הואשם בבגידה והוצא להורג או במקרה הטוב – נשלח לסיביר
.

אבא שלי התחיל לעבוד בתור מפקח בתי ייצור כוח וחום (הערה: לא ברור לי מה זה?) אשר סיפקו אנרגיה למשאבות. היה יוצא עם שחר וחוזר כעבור כמה ימים. הכל היה ברגל, בהרים. המשפחה עזרה לנו שכרה לנו דירה וציידה אותנו בהכל.
דולק ראהוט אשר היה אז בן 17, נעצר ע"י המשטרה הרוסית באשמת השתייכות לבית"ר ועמד להשלח לסיביר
(הערה: ממעט סיפוריה של סבתא ברוניה, היא היתה בקשר הדוק עם נטע, האחות הבכורה ולכן הקשר של סבתא שלי עם דולק – היה קרוב).

דולק נשלח לסיביר למחנה עבודה כעונש על היותו אנטי קומוניסט. כשהחלה המלחמה בין הרוסים והגרמנים דולק שוחרר, חזר והתגייס לשורות העם הפולני שם שירת בין השנים 1943-1945.

המשפחה חיפשה דרך לשחד את החוקר אשר בידיו היה גורלו של דולק ושלחה את אימי לאשתו של החוקר כדי למכור לה דברי הלבשה. אימי התידדה איתה ובאחת הפגישות שאלה וחקרה על דולק. החוקר נשבע כי אין הוא יודע דבר על דולק.
אומנם מהשליחויות לא יצא דבר אך אימי התחילה לעסוק במכירת בגדים לרוסיות אשר קנו הכל ולבשו אפילו כותנות לילה בתור בגד מפואר ליום.
לנו כתוצאה מכך היה מה לאכול.

בקיץ 1940 נסעתי עם ילדי הכיתה לקייטנה לעיר מרוחקת מבורילסב כ-20 ק"מ. חליתי בחצבת ובלילה אבא שלי הגיע לקחת אותי. אני זוכרת שהכניס אותי לתוך תרמיל גב וסחב אותי על גבו. בדרך הותקפנו על ידי מטוסים גרמניים. אני זוכרת אש שפרצה מכל עבר.
הרוסים ברחו.
פוצצו את תחנת הכוח שהיתה והבעירו את כל מגדלי קידוחי הנפט שהיו לנו בחצרות הבתים. הקידוחים עמדו במרחק של 20-30 מטר מהבית. שכונה שלמה הסמוכה לבית שלנו עלתה באש. תוך דקות היום הפך ללילה בגלל העשן הסמיך ואנשים עמדו בשורה ובאמצעות דליים ניסו לכבות את השריפה – כמובן ללא הצלחה.
הבית שלנו נותר שלם.

למחרת בבוקר נכנסו הגרמנים ואלו הכריזו שמרשים לאוכלוסיה המקומית (פולנים ואוקראינים) לעשות ביהודים הכל.
האות ניתן!

הפורעים פרצו אלינו הביתה, הוציאו את אבי ותוך כדי שאגות שמחה התחילו לרדוף אחריו כשהם מכים ופוצעים אותו בסכינים.

ראיתי איך הורגים את אבא שלי – ואני בת 7.
בנשים ובילדים עדיין לא נגעו ולכן ברחנו לשדות התבואה.
רק למחרת שבנו הביתה.

הבית היה ריק. 4 קירות וראי שבור.
הפורעים שדדו הכל!
לידנו היתה חנות מזון גדולה וכפי הנראה הבוזזים שכחו בדירתנו חבילה של ביסקוויטים ואת זה אכלנו.

אמא השאירה אותי אצל שכנה ורצה לברר מה עלה בגורלו של אבא שלי.
נאמר לה כי כל הגוויות רוכזו בחצר של הקולנוע ולשם היא פנתה.
כשהתקרבה ראתה את אמא שלה, סבתא רבקה רוחצת את הגוויה של אבא שלי, בכדי לקבור אותו.
אמא לקחה את אבא שלי על הגב והלכה איתו לכיוון בית הקברות על מנת לקבור אותו.
בדרך היא נוכחה לדעת שאבא שלי עדיין חי!
במקום ללכת לבית הקברות היא פנתה לדירה של בן דודה אשר היה רופא – אלקנא הרמלין היה שמו.
הרופא טען שאם אבא יתעורר זה יהיה רק כעבור 14 יום ואם יתעורר הוא חושב שהוא לא יחזור להכרה מלאה.

אבא התעורר.
הוא היה פצוע קשה. זעזוע מוח ושני חתכים בפנים בצורת +.
המצב היה קשה.
אנשים מתו ברחובות כמו זבובים. אלה שלא מתו מרעב מתו מטיפוס ומחלות אחרות. הגוויות היו זרוקות ברחוב.

לקח זמן ואבא שלי החלים.
הוא התחיל לעבוד בתור שומר לילה בועד הקהילה היהודית. תמורת יום עבודה קיבל פרוסת לחם אחת אותה חלקנו שלושתינו.
היה חורף קשה מאוד והיה מזל שלא קפאנו מקור. אבא התקין צנרת של גז טבעי אשר התחברה לצנרת עירונית וכך חיממנו את הבית. להבת הגז חיממה תנור ועליו היו פלטות ברזל. הגז שימש לנו גם למאור.

אבא שמר על הרכוש היהודי שנאסף ורוכז בבית הקהילה היהודית לפני שליחתו לגרמניה. הרעב הציק לו מאוד ובאחת הפעמים הוא מצא ספר בישול ואפיה. הוא הביא את הספר הביתה ולסבתא עלה רעיון – לאפות עוגות ולמכור אותם לחנויות של הגויים.
היא ערכה ניסיונות והצליחה.
אימי אפתה את העוגות ואני הלכתי לחנויות ומכרתי אותן. הרעב הפסיק להציק.

מהפרורים שנשארו ומהקצת אוכל שהיה אני זוכרת שחלקתי אותו עם חבר שלי, ילד בן 4 שאינני זוכרת את שמו אך הוא נותר יתום בגיל זה.
אמו, שהיתה שכנה שלנו נפטרה מטיפוס. לילד היה קול מאוד יפה והוא למד מהר מאוד לשיר את השירים אותם שרו החיילים הגרמנים. הוא היה שר להם ועבור זה קיבל מידי החיילים קצת אוכל.
אביו גוייס לצבא הרוסי וחזר כעבור שנים. הוא עלה לישראל ובא אלינו לשאול על אשתו ובנו. ידעתי הרבה פרטים על הילד אך לא יכולתי לפצות את הפה ולדבר עם האבא.
אינני יודעת ואינני זוכרת מי האיש ואני מצטערת על כך עד היום.
הילד נלקח כעבור מספר חודשים ונרצח ע"י הגרמנים.

בנובמבר 1941 (ואני בת 8) הגיעו לעיר פלוגות SS ועצרו יהודים.
אבי היה באותו יום אצל אחיו מחוץ לעיר ואימי חששה פן יחזור ישר לזרועות ה-SS. היא שלחה אותי דרך השדות כדי להזהיר אותו. השלג היה גבוה ולפעמים לא ראיתי להיכן אני הולכת. הגעתי לנהר שהיה קפוא והתחלתי לחצות אותו. תוך כדי הליכה הקרח נשבר ונפלתי למים.
אנני יודעת איך יצאתי, אבל הגעתי בזמן כדי להציל את אבא.

כתוצאה מהפוגרום הזה נרצחו ההורים של אבי ושל אימי. ההורים של אימי (כך שמעתי מעדים) צעדו שלובי זרוע בדרכם האחרונה מחוץ לעיר ושם הם נורו למוות היריה. טרקטורים כיסוי את קברי האחים.
סבא יוסף, אביו של אבא שלי נורה ע"י הגרמנים וגופתו הושלכה לבור שופכין. אבי הוציא אותו משם וקבר אותו במו ידיו.

חלפו מספר חודשים וכל משפחתנו נרצחה.
אחיותיו של דולק והילדים, כל הדודים והדודות שהיו לי נעלמו.
בכל קצות העיר פלוגות של אנשי SS ירו בילדים נשים וזקנים.
אחרי ההרג הגרמנים העמיסו את רכוש המשפחות ושלחו לגרמניה. כך היינו עדים כשהוציאו את תכולת הבית של נטע, אמא של דולק והצלחנו לגנוב משם כמה תמונות בהם צילומים של הדודה ואחותו של דולק.

מימין – בינה, אחותו של דולק, בת דודתה של אימי.
אחת מהתמונות הבודדות שאמא וסבתא אספו מהבית שנבזז.
הצעירות שיושבות – הלה ובינה. אחיותיו של דולק שנרצחו. הילד מצד שמאל – דולק ראהוט ומצד ימין – דולק הוכמן. בני הדודים של אמא. שניהם שרדו את המלחמה.
תמונה נוספת שנאספה מהבית שנבזז.

קודם לכן אספו הגרמנים את כל מקלטי הרדיו שהיו ליהודים וכל מעילי הפרווה או חלקי פרווה. כל הלבוש החם נועד לחיילם הגרמנים שסבלו קשה מהחורף הרוסי וליהודים הרי אין צורך בהם – הם אינם בני אדם….

מעניין היה היחס של האוכלוסיה המקומית ליהודים.
ליהודים היו הרי חברים פולנים או אוקראינים אבל הידידות הזו לא עמדה להם. היו מקרים בודדים של הגשת עזרה. האוכלוסיה תמכה בגרמנים ורצחה את היהודים. הכפריים היו מגיעים העירה ומפרקים בתים שלמים ומעבירים הכל לכפרים.

כשהסתיימה המלחמה הלכנו לראות את הבית המפואר של סבא יוסף ומצאנו שם שדה תפוח אדמה. הבית פורק עד היסוד. למשפחתי היה רכוש רב – אך הכל נהרס, הושמד והולאם אחרי המלחמה.

הורי החליטו שצריך לנסות ולהציל אותי.
היו מקרים שבהם הורים מסרו ילדים לגויים. שלמו להם כסף והגויים היו אמורים לגדל את הילדים עד לאחר המלחמה.
נמצאה גוייה אשר היתה מוכנה לקחת אותי , סוכמו התנאים וביום שהיא הופיעה החלטתי שאני רוצה למות עם הורי ולא אלך עם הגויה. לא הועיל כלום – אני נשארתי ובדיעבד זה היה מזלי. הגויה לקחה ילדה אחרת, מסרה אותה למשטרה והילדה נרצחה.

היהודים רוכזו בגטו. בדירה בת 2 חדרים גרנו 4 משפחות.
במשך הזמן הזה, כשהיתה הפוגה בפוגרום, אפתה אימי עוגות ואני מכרתי אותן. הייתי גנדרנית גדולה ורציתי לצחצח לי את הנעליים למרות שבחנות חיכו לעוגות. אמא צעקה עלי אך אני עמדתי וצחצחתי את הנעליים. עמדתי והבטתי בחלון וראיתי משאית של אנשי SS עוצרת והנאצים מתחילים לאסוף את היהודים.
וזה היה מזלנו… כי ראיתי אותם.
בבית בו גרנו היה מסתור.
המרתף חולק ע"י מחיצה שהסתירה חלק ממנו ושם התאספנו כל דיירי אותה דירה שהספקתי להזהיר.
ישבנו במסתור הזה מספר ימים בלי מים ואוכל. הגרמנים נכנסנו הביתה וגם למרתף אך למזלנו לא היו איתם כלבים כך שהם לא מצאו אותנו. שמעתי אותם מדברים והיה לי ברור שאם ימצאו אותנו – נמות.

הגרמנים הכריזו על חיסול הגטו. נאמר לכולם לעבור למחנה העבודה.
עוד באותו לילה עזבנו את הגטו והסתתרנו אצל משפחת לשצ'ק.

משפחת לשצ'ק נהגה לקנות נעליים אצל סבי והאישה היתה מיודדת עם אמא שלי. האישה, אמיליה שמה, התאלמנה לפני פרוץ המלחמה וגידלה לבדה 2 בנים ובת קטנה בבוריסלב. בתה הבכורה התגוררה בפולין המרכזית ואצלה הייתי אמורה להסתתר.
כשהורי שמעו כי עשויים לחסל את הגטו החליטו לשלוח אותי לאמיליה לשצ'ק כדי שזו תסתיר אותי ושלמו עבורי בהתאם.

עברתי לגור אצלם.
האלמנה ראתה כי ניתן להרוויח כסף ע"י הסתרת יהודים והסכימה לקבל אליה 2 נשים, ילדה וגבר בנוסף אלי.
האזנתי לשיחות של הנשים והתברר לי כי הילדה היתה ביתו של איזשהו רופא מפורסם אשר נעצר וגורש לסיביר ע"י הרוסים. 2 הנשים היו אחיות כשאחת מהן היתה האומנת של הילדה. הגבר – היה בעלה של האומנת. האומנת קיוותה לקבל תשלום מאבי הילדה כשיחזור.

ביתה הבכורה של אמיליה לקחה את הילדה אליה.
כעבור זמן מה החליטה גם האומנת להצטרף אליה והיא בליווית אמיליה יצאו לדרך ברכבת (עם תעודות מזוייפות). בדרך, ברכבת, היתה ביקורת של אנשי ה-SS. היהודיה הוצאה להורג במקום ואימיליה נשלחה לאושוויץ שם מצאה את מותה.

ההודעה על מותה נמסרה לשני הבנים – פולדק וסטפק. שני הבנים נראו לי מבוגרים מאוד אך כפי הנראה היו אלה נערים בגיל 18-20.
אני נשלחתי הביתה.
כשהשמועות על חיסול הגטו התאמתו הציעה אמא שלי לשני בניה של אמיליה לשצ'ק כי היא תעבור אליהם ותטפל בהם בביתם – תמורת מסתור. להפתעתה הם הסכימו. עם הזמן הגיע אלינו גם אבי.

הדירה היתה דירת 2 חדרים ומזווה קטן בניהם.
אבי והבחורים בנו ארון אשר הפריד את המזווה לשני חלקים. בחלק הקדמי היו כל מיני דברים ובחלק האחורי היה מקום שינה לשני אנשים. לחלק האחורי היינו נכנסים דרך אחת הדלתות של הארון וסוגרים אותו מאחור עם מוט ברזל. מעל הארון היה פתח ועליו הניחו קרשים. מקום זה שימש עבורי למיטה.
המקום היה חשוך, ללא אויר, מלא פישפשים. יום אחד ספרתי על עצמי 200 עקיצות של הפשפשים.
כשהנערים יצאו מהבית יצאנו אנחנו לדירה.
היינו בדירה הזו 18 חודשים.
אכלנו רק תפוחי אדמה ושעועית. לפעמים היה גם לחם.

שוב מצאה אמא שלי פתרון למצוקתנו.
היא הציעה לפולדק לשצ'ק לקנות בגדים משומשים. היא היתה תופרת, מחליפה ומתאימה את הבגדים לבגדי נשים ופולדק היה נוסע למרכז פולין למכור אותם.
כך ישבנו 18 חודשים.
אני קראתי ספרים מהבוקר עד הערב. בעלה של אמיליה היה איש מאוד משכיל ובבית היתה ספריה אשר כללה את פאר הספרות העולמית. כשהייתי בת 7 נשלחתי ללמוד אצל מורה פרטית קרוא וכתוב. הייתי התלמידה העצלנית ביותר ולא למדתי כלום. המורה נהרגה ולי הוקל – לא צריך ללמוד.
הישיבה במסתור אילצה אותי ללמוד כי אין מה לעשות. התחלתי לקרוא את הקלסיקות של הספרות העולמית.

בשלב מסוים הגרמנים התחילו לסגת.
הצבא הגרמני התמקם בשכונת המסתור שלנו.
נשמעה דפיקה בדלת.
בפתח עמד חייל גרמני שהורה לנערים לעזוב עד הערב את הדירה כי חיילים גרמנים יעברו לגור בה.
קשה לתאר את הבהלה שלנו.
אין לנו לאן ללכת.
הגטו כבר לא קיים.
ליער אנחנו לא יכולים לרוץ כי אין לנו בונקר שם.
בלילה עזבנו וישבנו בבור בשדה מתפללים שלא יגלו אותנו.
למזלנו, למחרת עזבו הגרמנים את המקום במנוסה מהרוסים.
חזרנו לדירה וכעבור יומיים נכנסו הרוסים לאזור.

שוב אנחנו מחוסרי כל יוצאים לדרך.
הולכים ומתנדנדים כי לא הורגלנו ללכת במשך 18 חודש.
לי זוג נעלים אחד גדולות שלא מאפשרות לי ללכת בצורה נורמלית כי הן נופלות מהרגליים.
אבל אנחנו חופשיים.
זוכרת את התאריך – 15.8.1944.
מתחילים מאפס.
אנחנו הולכים למרכז העיר ומצפים לראות עוד יהודים.
פוגשים כמה ולא מאמינים שחוץ מאיתנו נשארו עוד.
מקהילה של 40,000 יהודים נשארו אולי 400 איש.
לקראתנו צועד קצין רוסי. הוא מתבונן בנו – חיוורים, זזים בקושי, רזים כמו שלדים ושואל אותנו מילה אחת – עמך? אבא עונה לו – כן.
הקצין מביא אותנו למטבח צבאי. נותנים לנו מרק ובתוכו בשר אמיתי שלא אכלנו שנים רבות.
אנחנו נכנסים לבית ריק ומנסים למצוא משהו בבתים העזובים האחרים.
מצאנו ספה ועליה אנחנו ישנים שלושתינו.
שוב מתחילים מאפס.
הקצין נותן לנו לאכול מספר ימים ומנסה לעזור.

כעבור 3 שבועות אני הולכת לבית הספר. על פי גילי משבצים אותי לכיתה ד' למרות שמעולם לא למדתי.
ידיעותי בכל התחומים מעל ומעבר לכיתה הזו. הבעיה רק בחשבון. אני לא יודעת איך כותבים – העשרות לפני היחידות או ההפך.
תוך זמן קצר מכריזים עלי כעל התלמידה הטובה ביותר של בית הספר.

אנחנו חיים בבית אחד עם ויקטה ואחותה, עם אילנה שנולדה לויקטה וגם פרידה, בת דודי בנימין שהתייתמה בגיל 12 וחזרה מהיער עם רעיונות של הכת הבפטיסטית.

וכך מסתיים היומן של אמא…

האם בגלל שלא יכולה היתה לכתוב עוד ולהתמודד עם הזכרונות? אולי הפסיקה בגלל שאבא חזר? האם כתבה הכל ברציפות? בחלקים? מה הרגישה? … מליון שאלות…

בפתיח היומן אמא כתבה שאבא בארה"ב. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שאבא עזב את גבולות ישראל מאז שעלה ארצה. הוא נסע במסגרת העבודה. זו היתה הפעם הראשונה שאמא ואבא נפרדו לפרק זמן ארוך.
אם תקראו את הפוסט שכתבתי "נפרדת מ-Brown" תבינו שאמא כנראה נקלעה למצוקה רגשית כל כך קשה, למשהו שעורר זכרונות – שזו היתה דרכה לפרוק ולעבד את הרגשות והמחשבות.
קראתי פעם שאנשים שכותבים יומן הם אנשים שמסתכלים לרגע על עצמם מהצד ומנסים באומץ רב להתמודד עם זכרונות, אתגרים והתמודדויות. צריך רק את הגירוי שיפעיל את המסלול – וכנראה שהנסיעה של אבא הפעילה אותו.

אני זוכרת את עצמי יושבת בראש הסולם וקוראת בשקיקה דף אחרי דף אחרי דף הדמעות זולגות בשטף. ישבתי ומררתי בבכי…
לא מסוגלת להעביר לכם את תחושת הכאב והצער באותם רגעים על ההבנה שאמא מעולם לא דיברה על הדברים בקול, מעולם לא פצתה פה, מעולם לא שיתפה איש והמחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה משפט שפעם אמרה לי באחת האזכרות כשעלינו לקברה של אמא שלה – "שרק בזכותה אתם בחיים" וסירבה להסביר.
מראש הסולם – הבנתי.

אני מאמינה שזכרונות ילדות הם חלק מהזהות של כל אחד מאיתנו.
אולי הם בעצם סיפור חיינו.
אומרים שאנשים משתמשים בזכרונות ילדות כהסבר והצדקה למעשיהם, לבחירות וההחלטות החשובות שבחייהם – ואני חושבת שכך נהגו אבא ואמא שלנו.
אבא סיפר שאמא סבלה מסיוטי לילה כל השנים. זה לא הרפה ממנה. היום היינו מכנים את זה הפרעה פוסט טראומטית – חלומות רעים וסיוטים, אבל אנחנו כילדים, לא הרגשנו כלום.

אמא ואבא החליטו להעניק לנו את מה שלהם לא היה ועמדו בכך במלוא מובן ההחלטה.
זכרונות הילדות שלנו רוויים בזכרונות של ילדות מאושרת נטולת דאגות, שמחה, בית חם, אוהב, מעניק ורק איסור אחד אני זוכרת בהקשר זה, ואפילו לא איסור אלא יותר בקשה – שביום השואה אם נבחר לצפות בטלוויזיה – שיהיה זה ללא קול.

לאחר המלחמה עברו אמא והוריה להתגורר בעיר ואובז'ך שבמערב פולין.
אמא הלכה לבה"ס ולתנועת הנוער "השומר הצעיר" שם הכירה את אבא שלי.
ב-1950 עלתה עם הוריה לישראל ותקופה לא קצרה התגוררו בדירת 2 חדרים עם דולק, דינה  וברנרד (בנם) שהגיעו לפניהם לישראל והתגוררו ביפו. משם עברו להתגורר בתל אביב.
כשהורי נישאו הם עברו למושב מישר ומשם לאשדוד, שם אימי נפטרה.

רון-עמי הציע לי שנעביר את היומן למוסד יד ושם.
אמרתי לו שזו החלטה של אבא, לא שלנו.
אבא שמח.
אמר שבהחלט ראוי שמישהו ישמור על הזכרונות, שאחרים יקראו וידעו על חיים שהיו ואינם עוד, על סבל, על משפחות שלמות שנרצחו, על שנאה ו…שקולה של אמא ישמר.

לזכרן של משפחות פיירינג, קוך, שוסטר, רוס, ראהוט ו-וייסברג.

חייבת תודה ענקית לברנרד (בני, דובי, דובון… מה שאתם רוצים) ראהוט. בנם של דינה ודולק שמחזיק בכל התמונות שראיתם כאן.
ההבדל בנינו הוא כ-14 שנה. בצעירותנו – היה זה "הקרוב רחוק" שלנו, כי למעשה במונחים משפחתיים – אנחנו בני דודים דור שני, אבל עם השנים הקשר המשפחתי התהדק מאוד. דובי ואני מקיימים שיחות נפש טרנס אטלנטיות והזכרון שלו – הוא משהו שלא ניתן לתאר במילים. סבתא שלי היתה למעשה עבורו הסבתא שלא היתה לו, ומסתבר שהיה בניהם קשר הדוק מאוד.
תודה דובון על העזרה.
אולי בשנה הבאה נקדיש זכרון לאמא ואבא שלך?
אוהבת אותך.

אהבתם.ן? שתפו...

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

נשמח מאוד לקרוא תגובות כאן...

%d בלוגרים אהבו את זה: