ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

יש לנו כרטיסים למעבורת שחוצה בחזרה לאי הצפוני ליום א', 9.3.14 בשעה 22:00.
התכנון היה לעזוב את טה אנאו ביום רביעי, 6.3.14 ולחלק את הנסיעה ל- 3 ימים.


אני מרגישה שהעייפות אחרי הטרק לא מאפשרת לי לנהוג את מו בערנות ובבטחה אז יושבים ועושים חישוב מסלול מחדש. מגיעים למסקנה שאם אתאושש יום מהחוויה הענקית של המילפורד נוכל לחצות את האי ביומיים של נהיגה רצופה ולהספיק למעבורת.

יוצאים לדרך ביום חמישי 7.3.14 כשהיעד הוא לינה ב-עיירה הנקראת Fairlie, כ-600 ק"מ נסיעה (!!!). מיכון שאין הרבה דרכים המובילות דרומה /צפונה אנחנו חוזרים את מרבית הדרך שבה הגענו. מצפינים, ומלבד עצירות התרעננות וצילום בדרך – אני נוהגת את מו ברציפות.

שנים רבות היה רון-עמי צוחק עלי שאני אוהבת לשבת ככה על ברזלים/מעקות/גדרות.
הסברתי לו שכנערה היינו נפגשים במרכז המסחרי של אזור א' באשדוד, ליד הברזלים… זה היה הכינוי לנקודת המפגש.
היינו יושבים על הברזלים ומדברים. מי שהיה יורד לרגע מהברזל – היה מסתכן בזה שמקומו לא יושב לו לנצח… מיכוון שכאבה לו הברך אמרתי לו שב רגע ותנוח.
שאל אותי איפה? אמרתי לו – על הגדר…. ותעדתי אותו…

התמזל מזלנו ומזג האויר היה מדהים. הראות טובה, הנוף משגע ופתאום נגלה לענינו המראה הבא:

מבינים על פי המפה שאנחנו בנקודת תצפית מרהיבה על הר קוק Mount Cook – אחד המקומות שלא הגענו אליו בטיול הנוכחי והמראות מכאן הגבירו את הנחישות שנחזור שוב.
שולחים שאלה בזיהוי המקום לרענן ותוך שניה מתקבלת התשובה: "מה אתם צוחקים עלי? זה Mount Cook…"

אני חושבת שזה המקום שהכי הרבה צילמנו. לא יכולנו להתנתק מהמראות. זה היה פשוט לא אמיתי…

הגענו עם חשכה לאתר Top 10.
זו היתה בעצם פעם ראשונה שנסענו בחשכה – וזה היה מרגש – אני, רון-עמי והעולם…..


למחרת 8.3.14 ממשיכים להצפין, הכוונה ללון ב- קאיקורה kaikoura. הנסיעה נעימה, שרים כל הדרך ובצהריים – מה יותר טוב מהפסקת צהריים בחיק הטבע?

קאיקורה -kaikoura היתה עיירת דגים "מנומנמת" שהתפרסמה בזכות הלובסטרים שלה. משמעות השם קיאקורה במאורית הוא "לאכול סרטן". ב-1987 החלו לפעול באזור טיולי שיט לצפייה בלווייתנים ולאט לאט הפכה העיירה קטנה "מֵכּה" לחובבי בעלי חיים.
ניתן לשחות שם עם דולפינים, לצפות בלווייתנים, בכלבי ים על חופה של העיירה ובכלל, הדרך המובילה אליה ב-1SH מדרום לצפון – יפיפיה.
שפע בע"ח הימיים באזור הזה הוא תוצאה של זרמי מים ושל מבנה קרקעית הים בסמוך לחוף שהוא רדוד יחסית. המים אדמדמים לעיתים קרובות בשל שפע חומרים מזינים המגיעים ממעמקי האוקינוס ו"נזרקים" לאזור הרדוד שבסמוך לחוף.

מגיעים בשעה מאוחרת והסיור הקצר שנעשה בעיר יהיה למחרת בבוקר. הנסיעה מקאיקורה לפיקטון- למעבורת- קצרה כך שלפנינו יום שלם לטייל בעיירה.


עם בוקר אנחנו יוצאים לטייל באזור הPeninsula.

אזור הפניצולה
ניסיתי לשכנע אותו שהוא פינגווין
קצת ארוך אבל רון-עמי תמיד חלם להיות נילס…(-:

יש 2 מסלולי הליכה מעניינים באזור אבל זמננו מוגבל. צריך להשאיר גם לפעם הבאה…
עם ערב מגיעים לתחנת המעבורת. מעמיסים את מו ועולים לסיפון.

וקדימה לדרך… חוצים צפונה.

זו היתה הפלגה זוועתית.
הקאתי את נשמתי. תנועת גלי הים גרמה לי להרגשה רעה. חשבתי שאם אהיה עייפה ארדם מיד ולא אחווה את התחושה הזו… אבל זה לא קרה.
ירדתי מההפלגה לבנה כמו מלאך המוות. מזל שהחניון הלילי נמצא במרחק של 10 דקות נסיעה.הגענו קרוב לשעה 02:00.

ועל השער השלט הזה ממתין לנו…

נרדמנו בשניה.

מתעוררים לבוקרו של יום שני, 10.03.14 עם הזמנה נעימה ששולחים הילדים.
הזמנה ליומולדת 80 של נורית בז'רנו…. כמה שהתרגשתי…

נורית היא אישה מיוחדת. מאוד מאוד מיוחדת ויקרה לי. אמא שלי ונורית היו חברות עוד בפולין שלאחר המלחמה. הן נפגשו בעיר ואובז'ך, הלכו יחד לתנועת הנוער, עלו לארץ ושמרו על קשר עד שאמא נפטרה. גם האמהות – אמא של נורית וסבתא שלי היו חברות. גם הדור השלישי – מיכלי, ביתה של נורית ואני שומרות על קשר הדוק. אני כל כך שמחה שאהיה כבר בארץ.
התבקשתי על ידי מיכלי לכתוב לה ברכה…. איזו משימה קשה… אבל אני חייבת לעמוד בה!


אנחנו כבר באי הצפוני, בדרך חזרה.
הפרצוף המבואס של רון-עמי מבהיר לי בדיוק את ההרגשה שלו ושלי. אנחנו מתקרבים למועד הטיסה הביתה וממש, אבל ממש לא בא לנו!!!


מתניעים את מו ויוצאים לדרך.
הנוף שונה לחלוטין מהאי הדרומי ששהינו בו חודשיים. ההרגשה כבדה – אבל זה רק בגלל מצב הרוח שלנו.
אהוד מנור כתב בשירו "בדרך חזרה" – "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, המדרון תלול יותר בדרך חזרה". המשכו של הפזמון אומר – "לו היית כאן לצידי בדרך חזרה, לא היתה זו בשבילי הדרך חזרה"…. רון-עמי אומר לי שאני לצידו והוא לצידי, אבל אין מנוס – זו הדרך חזרה….

הצלחתיייי (איכשהו… צריכה להשתפר) !!!!!
לא מקצועי אבל הייתי חייבת איכשהו לרכז את חווית הנסיעה חזרה. נערך ב-iMovi

בדרכנו החוצה מוולינגטון אנחנו עושים עצירה קצרה ליד סניף דואר. החבילה הגדולה ששלחנו לרענן בתחילת הדרך – חוזרת הביתה ב-2 חבילות נפרדות. רון-עמי נכנס לסניף הדואר ואני נשארתי במו כי חנינו במקום אסור. הוא יוצא מהסניף ומרחוק אני רואה אותו מחייך מאוזן לאוזן… בדרך כלל ביקורים בסניף הדואר אצלנו מסתיימים בים של קללות והתרגזויות – וזה היה נראה לי לא מוכר….היה עליו למלא ניירת, לשקול, להדביק בולים ומאחוריו – תור ענק של אנשים. איש לא פצה פה, הפקידה עשתה עבורו הכל, אפילו נשאה את החבילה בעצמה ובסוף – עוד אמרה לו תודה רבה.הוא מודיע לי שרק בגלל הדברים הקטנים האלה הוא שונא לחיות בארץ….

הלילה נלון בוואיטומו – Waitomo.
בספרות כתוב כי כל מי שמטייל בניוזילנד ומחפש הרפתקאות ואתגרים – וואיטומו היא תחנת חובה.
וואיטומו פרושו בור מים וזה בדיוק מה שיש כאן.
האזור מנוקד בעשרות בורות מים עמוקים שיורדים לתוך מערכת תת קרקעית של מנהרות וזרמים. יש כאן יותר מ-300 מנהרות ממופות שחלקן נפתחו לביקורי הקהל הרחב ובסיור מאורגן ניתן לצפות במנהרות, בנהרות התת קרקעיים, בנטיפים ובזקיפים המצויים במערות, יחד עם תופעה יחודית מאוד של תולעים זוהרות (Glowworm) במערה.
המון פעילויות ניתן לקיים במתחם המערות – סנפלינג וסיורים בתוך ומחוץ למערות, רפטינג, טיולים רגליים, שייט אבובים והכל במנהרות. אנחנו בוחרים לצאת לסיור רגלי ושיט קצר.

מתחם מערות וואיטומו היה שנים רבות בבעלות המדינה. בעשור האחרון הוחזר המתחם כולו לשבט שאדמות אלו היו באחריותו (שכחתי את שמו…) והם עוסקים מאז בפיתוח ותחזוקת המקום.
הסיורים במערות – רק בקבוצות מאורגנות.
מערות וואיטומו היו מוכרות למאורים במשך שנים רבות אבל רק ב-1887 נחשפו לאדם הלבן. במערות האלה חיות תולעים זוהרות כשב- Lonely planet הסבר מצויין על מיהם התולעים הזוהרות.
תולעים זוהרות אלו הם בעצם זחליו של יתוש הפטריה – כך הוא נקרא (Fungus gnat) שדומה ליתוש המצוי אך חסרים לו אברי אכילה (פה ולסתות). לתולעים הזוהרות יש איברים פולטי אור, דומים לאלה של הגחליליות. הן חיות במעין ערסלים, התלויים מקירות ומתקרות וטוות קורים דביקים המשתלשלים מהערסלים, ללכידת חרקים הנמשכים לאור. כשחרק עף לכיוון האור הוא נתפס בקורים הדביקים ואז מגלגל אליו הזחל את הקור ואוכל את החרק.
שלב הזחל נמשך 6-9 חודשים, תלוי בכמות המזון. כשהתולעים הזוהרות מגיעות בערך לגודל של גפרור, הן עוברות לשלב הגולם שנמשך שבועיים.
החרקים הבוגרים חיים יומיים שלושה בלבד כיוון שאין להם אברי אכילה. הם יוצאים מהגולם, מזדווגים, מטילים ביצים ומתים. מהביצים הדביקות המוטלות בצברים של 40 עד 50, בוקעות לאחר 3 שבועות תולעים זוהרות.התולעים הזוהרות משגשגות במערות חשוכות ולחות ויכולות לשרוד בכל מקום בו יש לחות גבוהה, תקרה להתלות ממנה וחרקים לאכול.
המטיילים מתבקשים לא להאיר על התולעים הזוהרות מאחר והאור מעמם את אורן של התולעים ומקשה עליהן לתפוס חרקים.

אז לצלם היה קשה, יכולנו לצלם ללא פלש. המערות מלאות בנטיפים ובזקיפים. הקבוצה גדולה ומדהים עד כמה יכולנו לשמוע את השקט שבמערה וטפטוף המים שבה.

הכניסה למתחם
הכניסה למערות
מובילה למה שעינכם רואות (זה לא ברור) אבל תדמיינו שזו ספירלה שאתם צריכים ללכת על מנת לרדת לעומקה של האדמה.
ויורדים ויורדים ויורדים….
ומתגלה לנו עולם מדהים, קסום, מאלף…
למתחם התולעים הזוהרות נכנסנו בהפלגה עם סירה קטנה. לא ניתן היה לצלם דבר. אולי טוב שכך…
לפעמים צריך את הרגע להנות ולנצור את החוויה בלב.
כשיצאנו צילמתי את התמונה היחידה – דקה לפני שהגענו לגדה וירדנו מהסירה.

מסיימים את היום וחוזרים לארוז את החבילה השניה. בבוקר, לפני שנצא לדרכנו נשלח את החבילה מסניף הדואר שממש מול החניון.


יום ד', 12.3.14 – אנחנו בדרכנו לאוקלנד.
בעוד 3 ימים טסים לתילאנד לשבוע, בדרך הביתה (צריכים לנוח מהמנוחה… (-:).
אנחנו צריכים לפרוק את מו, לארוז את הדברים שחוזרים הביתה בארגז, להחזיר את מו, להפרד מרענן נטלי ומישל, אבל לפני כן יש לי עוד משהו לעשות.


אני מצרפת רק תמונה של חלק ממה שיש לי לעשות, המבין יבין, והלא מבין – יתאזר בסבלנות ואני אשתף מאוחר יותר.

(עדכון: זו הפתעה שעשיתי ליעל חברתי, אמא של גאיה (אחד מהפוסטים הראשונים). הבאתי לה משלוח מפנק מאחותה שחיה בניוזילנד מבלי שהיא תדע… היא לא הבינה איך יש לי תמונה של הכלב של אחותה…)

אוקלנד.

כאן התחלנו וכאן מסיימים.

חונים בחניון בתוך העיר.
אורזים מזוודות, ממיינים דברים, אורזים את שאריות המטבח לארגז (מלח, שמן, נייר טואלט וכו') מאחר ומקובל כשמחזירים את מו לתרום את הדברים לטובת הבאים אחרינו. רק משוגעים כמונו שוכרים מו לשלושה חודשים. האחרים לתקופה של שבועיים, לא יותר, ואז כל תרומת מוצרים למטבח מקלה כלכלית על ההוצאות.

גשם יורד בלי הפסקה. חם. רענן מפחיד אותי שביום שאנחנו טסים אמורה להגיע סופת הוריקן לאוקלנד. מצא לו את מי להפחיד… דווקא אותי? ששונאת טיסות?
אנחנו יושבים לאכול ארוחת צהריים אחרונה במו ואני אומרת לרון-עמי שלא נשאר שום דבר מתוק לקינוח ונורא בא לי.

פתאום אני שומעת את רענן קורא לנו….

מסכמים על ארוחת ערב במסעדה ואחר כך קפה ועוגה אצלם בבית.
יצאנו בערב למסעדה אטלקית. היה נחמד מאוד אבל הקפה והעוגה אחר כך היו עוד יותר טעימים.
היה כיף אמיתי לפגוש שוב ברענן נטלי ומישל אחרי 3 חודשים.
העברנו ערב של חוויות וסיפורים ונפרדנו בהבטחה שלנו שאנחנו עוד נפגש.

נפרדת מרענן בחיבוק ענק… אוהבת המון.

יום א', 15.3.14.

מחזירים את מו בצהריים.
נפרדת ממנה בחיבוק חזק ואמיץ.

היתה פרידה לא קלה…

בשעה 15:00 הסעה מחברת ההשכרה לנמל התעופה.21:00 – ממריאים לתילאנד לשבוע חופשה… התאוששות מ-3 חודשי החופשה האחרונה.

זה לא אנחנו… זה מישהו לפנינו שעשה שלום אז ניצלתי את התמונה… (-:

וזהו, היו שלום – חברים, משפחה וכל מי שקרא אותנו בחודשים האחרונים.
כאן אנחנו נפרדים.
התחושה שהפרידה היא לא לזמן רב. אנחנו עוזבים את ניוזילנד עם טעם של עוד, עם רצון אדיר לחזור ולהגיע למקומות שלא היינו בהם עדיין ולבקר שוב במקומות שהיינו.
מעולם לא חווינו תחושה עזה כל כך לחזור למקום שבו ביקרנו.
מעולם לא חשנו אי רצון לחזור הביתה.
מעולם לא עזבנו מקום עם תחושת לב נחרצת כל כך – כי נשוב…

אנחנו תקווה שנהנתם מהקריאה, מהחוויות, שהצלחנו לשקף לכם ולו במעט את ההנאה שחווינו, שפקחנו לכם עיניים, שהצלחנו להטמיע בכם את המוטו שהחיים הם "כאן ועכשיו"- זה הזמן, זה הרגע וזה היום להגשים כל חלום!

אוהבים את כולכם, תודה על שעקבתם אחרינו, שיתפתם בתגובות והייתם חלק ממסע זה.


אהבתם.ן? שתפו...

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

נשמח מאוד לקרוא תגובות כאן...

%d בלוגרים אהבו את זה: