פרידה

פרידה

פרידה

פרידה

פרידה


פרידה צריכה להיות חגיגה פטאלית.
להפרד צריך בתחנת הרכבת.
על הרציף זה מקום הולם לפרידות פטאליות.
היא תזיל דמעה,
הוא ינשק את ידה בהכנעה
ויצניע אנחת געגועים.
מראש, רציף זה מקום הולם לפרידות פטאליות.

אפשר גם על חוף הים.
הוא עולה על אוניה, היא נשארת על החוף,
מנופפת לשלום במטפחת תכלכלה.
כמה עצוב.

אי אפשר להפרד כך סתם בבית, למשל.
אין קולות של גלים או של ציפורים, לפחות.
אין פרצופים של הרבה אנשים שילכו ויטשטשו עם הדמעות.
אין בתי קפה ועשן של אוטובוסים,
יש רק אנשים הנשענים על הדלת, רגע אחד לפני.

היא אומרת לו "תודה שבאת, זה היה יפה מצדך, אולי בכל זאת תשתה קפה?"
"לא תודה" הוא אומר. "כבר שתיתי ואכלתי, לא רוצה כלום" (בלב הוא אומר שהוא רוצה רק ללכת.. נו, זוזי כבר מהדלת).
"אהה", היא אומרת לו, "אני לא יודעת שאתה ממהר לעבודה, אבל אולי בכל זאת?"
רק עוד רגע….
הוא לא נראה מרוצה, אפילו לא רק עוד דקה.
אני חושבת שהוא תיכף לא יתאפק ויצעק עליה: "אני כבר רוצה ללכת, את לא מבינה שאין לי מה לעשות כאן?"

אני בטוחה שהיא תעלב נורא, אולי לכן הוא מתאפק.
יפה מצידו. איזה בחור נימוסי.
בכל זאת, נדמה לי שהיא היתה רוצה פרידה בתכלת,
עם דמעה יחידה וארבעה גרם של פטאליות מינימלית אחרת הכל יתקלקל.

"יש לך הרבה מידי כחול על העיניים" הוא אומר לה ומתגנב לאיטו אל הדלת.
עד שהיא מנסה למחוק את הכחול המיותר הוא כבר על יד הדלת.
אבל היא מיד מזנקת, נתלת עליו ועל הדלת, ועל כל מה שהיה להם.
דומה שהיא עוד רוצה לפנק אותו, עוד פינוק אחרון.
היא קצת דואגת לו.
מי יטפל בו בהעדרה? (בלב – היא מטורפת לגמרי זאתי, מה היא חושבת שהיא הבחוריה היחידה בעולם???)

טוב, אי אפשר לאנוס אותו להשאר,
בלאו הכי הם לא על הרציף, ולא בחוף הים והוא לא יאנח מגעגועים ולא ילחש לה מילים אוהבות
ולה אין מטפחת תכלכלה לנפנף לשלום.

זהו, הכל נדפק.
הוא יוצא.
בחוץ – הוא נושם לרווחה.

היא מאוכזבת.
איזו פרידה לא פטאלית.
רימו את סקארלט אוהרה, היא חושבת.
מי שמביט במראה מוצא דמעה קטנה וסימטרית מתגלגלת עד אפה, שמאדים.

אין ספק שהיא רצתה,
אבל הרצוי ניצח את המצוי שלה ועכשיו היא תתאמן בלחיות עם זה.
ככה זה.
החיים זה לא במה, אפילו לא קולנוע.

"אוף", היא אומרת. "איזה חיים".

***********

בשבת אני חוגגת יום הולדת 60.
כחלק מארועי ה-60 להולדתי אני עושה סדר במה ששייך לי.
שייך לי – כולל המון דברים.
חומריים ונפשיים.

בחלק החומרי – הכי קל לעשות סדר.
זרקתי/מסרתי/מחזרתי דברים. סרקתי אלפי תמונות והעלתי אותם לענן, מסרתי ספרים מכתבי שלום עליכם ועד פסיכולוגיה של מתבגרים כשבאמצע – כל מה שעולה על דעתכם. מסרתי בגדים, רהיטים, כלי בית, אופנים, את תיבת נוח שהיתה לי (מערכת מיגון ממ"ד) וכל מה שצובר אדם בחייו.

נותרתי – עם הנפש, עם הזכרונות ועם המון המון ידע שהביא אותי לכך שבעשרים השנים הבאות שנותר לי לחיות – אחיה אותן בקלילות, ללא כל מעמסה על עצמי והכי חשוב, לא אותיר לילדים שלי לפנות אחרי כלום.
במסגרת הסדר פתחתי ארגזים שהיו חתומים שנים רבות.
באחד מהם מצאתי את גו'נתן לוינגסטון, השחף.
מרופט, מודבק ובדף הראשון שלו, בכתב ידי, מופיע סיפור הפרידה שאיתו פתחתי.
הכותרת היתה – ליעלי בראון, ומי שחתם על זה – יעל בראון.
מעניין… לא?

אני לא כתבתי את סיפור הפרידה.
הלואי והייתי יודעת מי כתב אותו ומדוע הוא מופיע על הספר
בכל זאת… עברו 44 שנים מאז ובאמת שאנני זוכרת.

חזרתי אחורנית, לגיל 16.
את הספר קניתי בגלל צִילָה.
(מישהו יודע מה פירוש המילה צילה? 🙃 … שמחה, אושר, רינה, גילהׂ).
משפחת אשכנזי (צילה, מורדי ולבנת) התגוררה בדו עם אבא ואמא. מורדי ואבא בנו במו ידיהם את הבית שבו גדלתי. צילה היתה מורה ומנהלת בית הספר "רעים" באשדוד. הבית שלהם – היה בית פתוח עבורי.
היא היתה לי אשת שיח לא מעט פעמים. ברגעים של שמחה, ברגעים של עצב וסתם ברגעים שנכנסתי אליהם.
הייתי יושבת מולה בשולחן בחדר האוכל – היא סורגת ואנחנו משוחחות.

היא זו שבגיל 16 שלחה אותי לקנות את הספר.
אני לא זוכרת על רקע מה, ומה היה נושא השיחה שבגללו הלכתי לקנות את הספר.
אני זוכרת שכבר מהרגע הראשון נחרט בי מוסר ההשכל ממנו ומשפטי מפתח ממנו ליוו אותי לא מעט:
"ניתנה בידך החירות להיות עצמך."
"ניתנה בידך החירות להיות עצמך, עצמך האמיתי כאן ועכשיו, ודבר לא יוכל לעמוד בדרכך. זהו חוקו של השחף."
"כדי להביא משהו לתוך חייך, דמיין שהוא כבר שם."
"הרי זה טבעו של אדם, לנסות להתגבר על מגבלותיו, להוכיח את חירותו."
אם באמת ובתמים אתה רוצה להסיר עננה מלבך, אל תעשה עניין גדול ממנה, הירגע והסר אותה ממחשבותיך. זה הכול."


"השחף" הוא יצירה מיוחדת במינה: הוא סיפורו של ג'ונתן ליוונגסטון, השחף, אבל לא פחות מכך הוא הסיפור של האדם באופן כללי, והסיפור הפרטי של כל אחד מאיתנו. היצירה עוסקת בתנועה, במסע: הן במסע פיזי – שהרי לפנינו ציפור (שחף) שמהות חייה מתבטאת במעופה, אך בו-זמנית זהו סיפור של אמביציה, שאיפה להגיע אל קצה של היכולת – ולהזיז אותו, את הקצה, יותר גבוה, יותר משוכלל. ג'ונתן ליוינגסטון, משכלל את יכולת התעופה שלו, לא משום שיש לו שאיפות ספורטיביות כלשהן: ג'ונתן ליויגסטון עובר שינוי כי הוא מחפש -ומוצא- את הדרך לחיים בעלי תוכן ומשמעות עמוקים (וגבוהים) לאין ערוך ממה שהיו לו. ניתן לומר שמסע הבדיקה, החיפוש והשיכלול עד לתוצאות שאליהן הגיע ג'ונתן ליוינגסטון, הופך את הסיפור כולו לסיפור מסעות: מסע פיזי, מסע מנטאלי,מסע תודעתי, מסע פילוסופי-תיאולוגי, ועוד. זהו סיפור על יכולתו הכמעט -בלתי -מוגבלת של כוח הרצון. (ציטוט מתוך מעמקים)

מסקרן אותי מאוד מדוע בחרתי להעתיק את סיפור הפרידה על הדף הראשון של הספר.
אולי כתבתי את זה בגיל 16 ברגעים של אהבות נעורים?
אולי כתבתי את זה בגיל 18 כשיצאתי לצבא?
אני יודעת שהספר הזה היה קבור עשרות שנים במקומות שונים.

הקריאה המחודשת בו עכשיו גרמה לי לחייך.
כמה יפים הם משפטי מפתח כמו אלה שציטטתי – אבל כמה קשה היא העשיה, ההתמדה והנסיון לשמור על חירותך.
יכולה לומר שזכיתי ברון-עמי שנתן לי לשמור על חרותי. שידע להעניק לי את המרחב, את ההתנסות אם כי לא תמיד זה היה קל ופשוט.

עכשיו, ליום הולדתי ה-60 אני מקווה להיות כמו שכתב ריצ'ארד באך בפתיח הספר – "לג'ונתן השחף האמיתי שחי בתוכנו" להיות הכי אמיתית שיכולה אני להיות עם עצמי…. וחלק מזה הוא הפרידה שאני עושה עכשיו.

ביקשתי לחגוג את יום ההולדת שלי עם אבא, אחותי ואחי על טפם.
אלה האנשים הכי יקרים לי.
הולכת לארגן לי יום הולדת.
אשתף אותכם בחוויות…


ג'ונתן/ריצ'רד לוינגסטון/באך:
"רק לעתים נדירות גדלים בני משפחה אחת תחת אותה קורת גג. הקשר הקושר את משפחתך האמיתית אינו קשר של דם, אלא של כבוד וחדווה איש בחיי רעהו."

אהבתם.ן? שתפו...

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

נשמח מאוד לקרוא תגובות כאן...

%d בלוגרים אהבו את זה: