שֵׁשׁ אֶפֶס

שֵׁשׁ אֶפֶס

שֵׁשׁ אֶפֶס

שֵׁשׁ אֶפֶס

שֵׁשׁ אֶפֶס

מתוך מיצג התערוכה

יש בי פַּחַד.
אני מפחדת מיומולדת 60 שלי.

זהו, אמרתי את זה.

אמא שלי היתה בת 60 וחודש כשגילו שיש לה גידול בראש.
גליובלסטומה.
אני זוכרת את השלב שבו קיבלתי לידי צנצנת שהכילה 3 גושים קטנים של הגידול שהוצא ממוחה והתבקשתי לנסוע לירושלים לאבחון היסטולוגי חוזר של הגידול.
אני ומוחה של אמא בצנצנת.
הארוע, התקופה, השנים עד שנפטרה – נחרטו בי עמוק עמוק.

מתוך מייצג התערוכה

שנים שהתנהלתי סביב המספר 60.
פחדתי להגיע לגיל הזה והנה – אני תיכף שם.
שנים שהייתי עסוקה בניתוח העניין – פחד או חרדה?
עם הזמן למדתי להגדיר שזה פחד.
המחשבה על יומולדת 60 גרמה לי לדפיקות לב מואצות והזעה.
למדתי לווסת את התחושה.
למדתי להדחיק את המחשבה שזה בעוד המון המון שנים – אבל הנה זה הגיע… אני תיכף חוגגת יום הולדת 60.

במסע השורשים שעשינו עם אבא ב-2012 הוא לימד אותנו פתגם בפולנית שאומר כי "לפחד יש עיניים גדולות" – U Stracha Wielkie Oczy (או סטרחה ויילקי אוצה).
התחברתי מאוד לפתגם כי תמיד השתדלתי להסתכל לפחד בעיניים.
גם את הילדים שלי ניסיתי ללמד שלא לברוח מכלום. שאין כמו להתמודד עם המציאות, עם הפחד ועם החרדה כי כשעומדים מול הפחד – הפחד הוא שמפחד – ונסוג.

אבל כנראה שהייתי גיבורה על אחרים.
ככל שהתקרב יום הולדתי מצאתי את עצמי חושבת בלי סוף על כך שאני צועדת בעקבות אמא.

תמונה מתוך מייצג הוידאו שבתערוכה

מוסף כלכליסט של סופ"ש שעבר חשף אותי לתערוכה חדשה של אריאלה ורטהיימר.
אריאלה ורטהיימר היא אמנית רבת תחומית שפועלת במגוון של מדיומים – צילום, ציור ווידאו. עיקר עבודותיה עוסקות בזהות, בזמן ובזכרון של הגוף.
התערוכה היא תערוכה ביוגרפית.
לבעלה של אריאלה, איתן ורטהיימר (בנו של סטף ורטהיימר ואבא של מאיה ורטהיימר), גידול בראש דומה לזה שהיה לאמא.
הוא עבר ניתוח והגידול הוסר בחלקו.
חוויתי עם הכתבה את הזכרונות שלי בשנית.

וככה כתבה אוצרת התערוכה, דנה גילרמן על התערוכה:

"בדומה לתערוכה הקודמת שעסקה בחיבור בין הפנים לחוץ, בין טראומה נפשית למעטפת של הגוף המכסה, גם הפעם הטראומה נוכחת באמצעות מסיכות שהיו חלק מהטיפול הרפוי של איתן בן זוגה, והפכו למוטיב המרכזי של התערוכה כולה. הן נערמות על רצפת החלל, מוסוות מתחת ליריעת רשת ומייצרות תוואי של נוף מדברי"

"את המיצב על רצפת הגלריה יצרה אריאלה במיוחד עבור המקום והוא התבצע כפעולה פרפורמטיבית במהלך הקמת התערוכה. התיעוד שלה מופיע בתערוכה כעבודת וידאו החושפת את התהליך הגופני-פיזי הממושך של הנחת המסכות וסידורן. המסכות במידותיהן השונות, מעוצבות על פי ממדי פניהם של עשרות גברים, נשים וילדים. כל מסכה נוצרה בעבור נמען ספציפי, אך גם משמשת חלק מגוש אמורפי, קבור תחת רשת הסוואה. הכיסוי נוצר באמצעות של טבילת הרשת בגיגיות צבע ומשיכתה על גבי המסכות הפזורות בחלל.

תמונה מתוך מייצג הוידאו שבתערוכה

חלק מתהליך הטיפול לאחר גילוי הגידול הוא שימוש בקרינה מייננת בעלת אנרגיה גבוהה שנועדה להרוס תאים ממאירים. הקרינה חודרת לאזור הגידול ופוגעת בתאים הממאירים. הטיפול פוגע בתאים הממאירים, אבל פוגע גם בתאים הבריאים שמתאוששים יחסית מהר.
כדי להפחית את הנזק עד כמה שניתן לתאים הבריאים חייב המטופל שלא לזוז בשעת הטיפול. בשל הקושי להחזיק את הראש יציב ולא לזוז קיימים מצבים בהם תכנון הטיפול באזור המוח דורש בניית מסכה.
הסימונים הדרושים לצורכי טיפול מסומנים על פני המסכה ולא על פני העור.

אני זוכרת את אמא יוצאת בסערה מהחדר כשבנו לה את המסכה. כל שאמרה ובקושי רב (הגידול פגע לאמא ביכולת לדבר) "לא אהבתי את הדבר השחור הגדול הזה ששמים לי על הראש".
יכולה רק לומר שהצבע – הלבן, של המסכות העכשויות, נראה הרבה יותר ידידותי.

תמונה מתוך מייצג הוידאו שבתערוכה

החלטתי שלקראת יום הולדתי ה-60 אני חייבת להפרד מכל מיני דברים.
אני חייבת לאזור את הכוח ולשים מאחורי דברים שמעיקים עלי. שגוזלים ממני את הרוח.
הלכתי לתערוכה.
רציתי לראות את מי שעומד מולי ומפחיד אותי כבר שנים.

פלואידיות המיצג גרמה לי להתכווץ.

התחושה של "גידול" שמשתרע במרחבי החדר הזכירה לי תהליך שיוצא מכלל שליטה, או כמו בעולמי – צמח כיסוי בלתי מרוסן.

תמיד ניסיתי למצוא תמונה שתסביר לי למה קוראים לזה סרטן…

(להשכלה כללית אומרים שכבר בשנת בשנת 400 לפנה"ס, היפוקרטס תיאר מחלה בשם קרקינומה (karkinos), וביוונית – סרטן. הוא קרא לה כך כי הגידול שהופיע על העור של החולים בה, הזכיר לו את סרטן הים, עם קליפה נוקשה ושלוחות שיוצאות לצדדים. כשתרגמו אותו מאוחר יותר מיוונית ללטינית זה הפך ל-cancer ובעברית – לסרטן) (מכון דוידסון).

את קירות החדר, שהיה צבוע בצבע קרם חרדלי, מרגיע מאוד, עיטרו תמונות יפיפיות, שלוות מאוד, ועליהן אמרה אריאלה ורטהיימר –
"צילמתי תחתיות של סירות, הדפסתי על קנבס, ואת זה שפשפתי ושייפתי. אחר כך אספתי את כל פירורי השיוף למבחנות שנתלו על הקיר בתערוכה. שמרתי אינפורמציה כמו שמירה בפורמלין".

התמונות שקיבלה מצילומי תחתיות הסירה נתלו על הקירות לאחר ששוייפו. הם הזכירו לה את צילומי ה-MRI שמתקבלים כשסורקים את הרקמה הנגועה.
על זר, למי שאיננו מבין את שפת הפיענוח, התמונות בשחור לבן שמתקבלות בצילומים מאיימות, מפחידות ולא מובנות כלל.
כל כך אהבתי את הצבע שהכניסה בתרגום שלה לתמונות.
הרגשתי שאני יכולה להתיידד עם האוייב.

זוכרת שנהגתי עם הצנצנות של אמא לבה"ח הדסה בירושלים למסור אותן לפתולוגיה חוזרת.
דיברתי אליהן.
ביקשתי שאולי הוא (הגידול) יהיה שפיר.
אקבל אותו באהבה.
הוא קצת לוחץ על אמא כרגע, מונע ממנה לתקשר איתנו – אבל אסלח לו.

מילים: חיים ליפשיץ

מתחת לפני השטח אתה יודע כל הזמן
לאן אתה הולך ואיפה העניין
מתחת לפני השטח אתה זורם כמו נהר

ולמעלה למעלה בשדה הקרב
אתה מתרוצץ לא שולט במצב
על פני השטח, אתה, נאבק כל שניה
נאבק כל שניה

מתוך מייצג הוידאו שבתערוכה

וכמו שכתב מיכה שיטרית:
עוד ננצח. לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח הנושבת בגבי.

התערוכה מתקיימת בגלריית RawArt ברח' שביל המרץ 3 תל-אביב עד 27.5.21.

אהבתם.ן? שתפו...

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. וזה תמיד יהיה … אבל תמיד…
    בזכות "הרוח הנושבת בגבך"
    שבאה בעיקרה ממך
    ומכל אוהבייך ותומכייך

    ורק שתדעי ש…
    הגעת אל החלק המעניין והמפתיע בחיים
    מאלך שתהני ותמשיכי כפי שאת ♥

נשמח מאוד לקרוא תגובות כאן...

%d בלוגרים אהבו את זה: